כך פתח דובי עופר שלנו את הפוסט שלו ביום שאנטוני מייסון ניפטר. אני לא מצטט את דובי כדי לחסוך לי 'עבודה'. אני מצטט את דובי כי אני לא מסוגל לכתוב זאת טוב כמוהו. הוא מתאר את ההווייה הנקראית אנטוני מייסון טוב יותר משאני יכול, או הרבה שניסו לכתוב עליו (http://www.hoops.co.il/?p=41628)

********************************

הנה מה שדובי כתב:

אנטוני מייסון נפטר היום, 28/2/2015. בתחילת החודש הוא עבר אירוע לב, ומאז אושפז במצב קריטי. היום אחר הצהריים עבר האיש הגדול עם העפעפיים הכבדים לעולם שבו הבירות תמיד קרות, הסטייקים גדולים ומדממים, וכל זריקה היא צ'אקה, גם אם לקחת אותה עם ידיים מיושרות מעל הראש. אבל למען האמת, בעולם הבא האידיאלי של מייסון כנראה אין יותר מדי צ'אקות ולא מהלכי התקפה מלוטשים. לעומת זאת, יש שם הרבה ליטרים של זיעה, בשר אדם בכמויות, כדור כתום אחד וגופיה כחולה מספר 14. כי לא משנה מה עשה אנטוני מייסון לפני 91' או אחרי 96', בשבילי הוא תמיד יהיה הלב הגדול והפועם של הניינטיז ניקס. ולמען האמת, עבורי – אוהד מתוסכל כבר 30 שנה – הוא המורשת של הניקס יותר מכל שחקן אחר.

אנחנו זוכרים אותך, וזוכרים לך רגעים בלתי נשכחים מתולדות הניקס היפה, האמיצה, והלוחמת. כשאנטוני מייסון יצא לפרקט זה נראה כל כך אנטוני מייסון, שאפילו 20 ומשהו שנים אחרי, הלב עדיין מתגעגע ומייחל להתרגשות שעוררה הקבוצה הנפלאה ההיא. מייסון היה לוחם בין לוחמים, חלק מרכזי בקבוצה שהשאירה הכל על המגרש – זיעה, איברים פנימיים, שיניים ודמעות.

אם היום אני יכול לצפות שוב בגמר שובר הלב של 94', זה רק בזכות הגעגועים לאופי של קבוצה ההיא, ולהתרגשות שחשמלה את האוויר בכל פעם שראיתי חמישייה במדי ניקס עולה לפארקט של הMSG כשאנטוני מייסון היה המיופה כוח שלה. הנציג הראוי לייצגה יותר מכל אחד אחר.

יכולתי לכתוב על הכישרון של מייסון. בחיי שהיה לו. אולג'ואן בשיאו ושאקיל הצעיר, הענק והעצבני. וינס קרטר כשעוד היה אייר קנדה, ומייקל ג'ורדן, את כולם שמר מייסון בהצלחה. "אני אוהב לעשות הגנה", הוא אמר פעם, "למדתי שחקנים כדי לשמור עליהם, למדתי דרכים שונות לשמור על שחקנים שונים, ואני פשוט אוהב לצאת לשם ולעשות את זה".

אי אפשר לשמור בכזאת הצלחה על כזה מגוון רק עם רוח לחימה. אחרת גילי מוסינזון היה בNBA. כדי לשמור על אולג'ואן, שאקיל וג'ורדן צריך גם כישרון. תציצו בו מול החלום ב94' ותלמדו על עבודת רגליים, זריזות ידיים ועל איך נראית הגנה כשעושה אותה שחקן שגם מבין וגם רוצה.

למרבה הצער, ההערכה והאהבה של אוהדי הניקס לא מביאה תארים. מייסון היה השחקן השישי ב95' ונבחר לאולסטאר פעם אחת במדי שארלוט, ב2001. על היכל התהילה אין על מה לדבר כמובן. אפילו להופס מייסון הגיע רק אחרי פטירתו, ובתור השוואה לאנטיתיזה צחורת החיוך שמובילה היום את הניקס.

רק למזכרת, הנה אחד השחקנים שהערצתי יותר מכולם:

כיצד ניתן להוסיף על פתיחה כזאת של דובי?

אז רק אסיים איך שהוא.

אנטוני מייסון נולד בפלורידה. שיחק ב-NBA, בקבוצות ליגה G, ובחו"ל מ-1988 עד 2001 . עונתו הטובה ביותר מבחינת סטטיסטיקה היתה דווקא בשרלוט הורנטס.

אבל אנטוני מייסון ייזכר תמיד בקרב אוהדי הניקס כשחקן החשוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר שלא זכתה בתואר אלופה בכל שנות ה-NBA, זאת של שנות 1994 ו-1995.

אנטוני ניבחר רק בסיבוב השלישי בדראפט של 1988 ע"י פורטלנד, כבוגר טנסי סטייט יוניברסיטי. חמש שנותיו הטובות ביותר היו עם הניקס מ-1991-1995 (וכולל), אם כי שנה אחרי, כשהוא כבר בשרלוט הורנטס, הוא ניבחר ל'איש הששי' של הליגה, לחמישיית ההגנה, ולקבוצה השלישית של ה-NBA.
*

לא שבניקס הוא לא היה כל אלה ויותר, אלא שבגלל אופיו המופנם לקח לאנשי ה-NBA שנים להכרתו, והוא קיבל ב-1995 ו-1996 את כל ה-ACCOLADES  (שבחים; כבוד; תוארים) שהיה זכאי להם שנים לפני.

ב-1996 הניקס החליטה לפרק את הפרונט-קורט הנפלא שהיה להם – מייסון, פט יואינג, צ'ארלס אוקלי, וצ'ארלס סמית', ולעשות טרייד של מייסון שהביא לניקס את לארי ג'ונסון.

למייסון היתה את עונתו הטובה ביותר עם ההורנטס ב-1996 כשב-43.1 דק' משחק הוא קלע 16.3 נק' עם 11.4 ריב', 5.7 אס', וארבעה טריפל דאבלים לאותה עונה, ואז החלה ירידתו היחסית עש שבעונת 2000 הוא הועבר בטרייד למיאמי היט.

הטרייד של אנטוני מייסון החל את הירידה של הניקס, ירידה ממנה היא לא הצליחה  להתאושש עד עצם היום הזה.

הנה בקיצור נמרץ סך הקריירה שלו ב-NBA:

הניקס של 1995-1994: "BLOOD, SWEAT. AND TEARS"

הייתי שם, אישית, כשדם, זיעה, ודמעות – הרבה דמעות – זלגו עם ההחמצה של ג'ון סטארקס שעלתה לניקס באליפות. ישבתי אז יחד עם עפר שלח בשורה 5 באולם ביוסטון, שנינו אוהדים/חולים של הניקס, וראינו את החלום מתפוצץ בפנינו בשני הפסדים רצופים. אנטוני מייסון נתן את נשמתו אבל האכים אולג'ואן, אדריאן קלדוול, פיט צ'ילקאט, זק זבאק, רוברט הוריי, אוטיס ת'ורפ, וצ'ארלס ת'ורפ היו גבוהים מדי, ומאחור היה טון של כוכבים: סם קסל, קני סמית', מריו אלי, וורנון מקסוול, וכמובן קלייד דרקסלר.

הניקס היתה אחת מקבוצות הנשמה הגדולות של ה-NBA. אבל לא היה לה מה זה כשרון. מצד שני לא יכולת שלא לאהוב את המלחמה והעוז של שחקנים שהיו חייבים לשחק נגד יוסטון האדירה, שחקנים כגון דרק הארפר, ג'ון סטארקס, אנטוני מייסון, צ'ארלס אוקלי ופטריק יואינג והמחליפים גרג אנטוני, צ'ארלי וורד, דאג כריסטי, יוברט דייויס, צ'ארלס סמית', הרב ויליאמס, ומונטי ויליאמס. היום אין כבר קבוצות כאלה – גם ליוסטון וגם לניקס לא היה שחקן אחד ממש חלש שלא יכות להשתמש בו בין כל ה-12. אני זוכר את שמות רוב השחקנים בע"פ, עד כדי כך הייתי מעורב פיזית ונפשית בסידרה הזאת.

משחק ראשון ביוסטון הרוקטס מנצחת 78-85. משחק שני ביוסטון הניקס מנצחת (!) 91-83. חוזרים לתפוח הגדול לשלושה משחקים. רוקטס מנצחת את הראשון 93-89, הניקס לוקחת את הרביעי 84-91, ואת ה-5 85-91 – כשאת כל המחצית השנייה אנחנו עם עין אחת על הפארקט ועין שנייה בטיווי (שהיה לכל עתונאי על שולחנו) לראות את הרדיפה בהייוויי של L.A אחרי אוג'יי סימפסון. איזה סיפור: על הפארקט משחק גמר ה-NBA ובטיווי משטרה רודפת אחרי החשוד ברצח מתועב. 

הניקס מובילה 2-3 כשטסים לשני משחקים ביוסטון. 22 שניות לסיום. רוקטס מובילה 84-86. פט ריילי לוקח טיים. אנחנו שואלים אחד את השני למה ריילי לא מכניס את אנטוני דייויס, קלעי השלשות הטוב בליגה. ג'ון סטארקס לוקח את הזריקה האחרונה מהצד לשלוש. החטאה. באזר.

המשחק ה-7 היה DOWNER שאיני רוצה להיזכר בו. יוסטון מנצחת 84-90, והיא אלופה.

אנטוני מייסון ללא ספק שחקן הניקס מס' 1. איזו מלחמה ה-2.00 מ' הזה לחם נגד חאכים אולג'ואן והאחרים כי לפטריק יואינג היו בעיות עבירות כמעט בכל משחק בסידרת הגמר הזאת (בגלל רצון שגוי להראות לעולם שהוא לא נופל מחאכים וכתוצאה מכך הוא הגזים בשמירה לוחצת על אולג'ואן) .

ההחטאה של סטארקס:

*

אחרי הפרישה

חייו של מייסון היו סוערים עם UPS AND DOWNS לאורך כל הדרך.

יש לו ארבעה ילדים (3 בנים ובת) מארבע נשים שונות. הוא מכיר באבהות רק של שניים מהם.

 

"I Got a Story to Tell"

מייסון וחברתו לשעבר (לפני מוניקה) הם נושאי וגיבורי השיר  http://"I Got a Story to Tell ע"י The Notorious B.I.G.. היכנסו אל השיר. אדם ישן עם אשתו של חבר,הניכנס הביתה ורואה אותם. ה-B.I.G לא מזכירים את אנטוני מייסון בשם, אבל אומרים שהוא "מוקדש לשחקן ניקס מסויים".  Fat Joe סיפר ל-ESPN שהשיר הוא על אנטוני מיייסון.

למייסון היה כשרון משחק ל-TV

In the TV series New York Undercover, Mason appeared in two different episodes, playing himself in one. He also plays a pickup player in the 1996 film Eddie, and himself in Woody Allen's Celebrity.

In addition, Mason appears in the Diamond D rap video "Best Kept Secret", dunking his way through the video on a New York City playground basketball court.^[18]

מותו של מייסון

אנטוני ניפטר מהתקף לב. היו לו בעיות לב שנתגלו שנה לפני. הוא ניפטר בבית חולים במנהטן.לקלוט את מהות הניקס ההיא של ששת שנותיו של אנטוני מייסון יצא האלבום הנפלא – דם, זיעה, ודמעות, עם עיניו החודרות של אנטוני מייסון על הכריכה:

אנטוני מייסון כחודש לפני התקף הלב שגרם למותו:

*

עד היום אין הסכמה אם אנטוני מייסון ניפטר מאותו סינדרום שמתקיף ספורטאים צעירים, כמעט כולם שחורים (רג'י לואיס, פלורנץ-ג'ו, וכל האחרים – עשרות רבות של ספורטאים שניפטרו ממה שמכנים היום סינדרום ה-The sickle cell trait (SCT). במחקר אחרון, מתוך 2,643 שניפטרו מ-SCT עשרים ושניים היו אתלטים צעירים בגילאי 16 עד 32, ומתוך ה-22, 15 היו אתלטים שחורים!!! (https://medicalxpress.com/news/2011-04-young-black-athletes-sickle-cell.html)

הנה כמה תמונות שבחרתי לזכרו:

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

אחד משחקני הנשמה המיוחדים מכל אלה שראיתי כאן ב-58 שנות קירבה גדולה מאד ל-NBA. כמעט בא לי לומר שלא ראיתי או הכרתי שחקן נשמה כמוהו ב-NBA בכל שנותי כאן.